פסק-דין בתיק עת"מ 20811-03-13

1.         עתירה לביטול דרישת הארנונה שנשלחה  לעותרות ביום 3/2/12. במוקד הדיון ניצבת טענת העותרות ולפיה אין לחייבן בתשלום ארנונה בגין הנכסים נשוא הדרישה, הואיל והינם נכסים המשמשים אותן בבניית מסילת הברזל עכו-כרמיאל ונהנים מהפטור הקבוע בדין למסילת ברזל.

רקע

2.         העותרות 1  חברות העוסקות בביצוע עבודות תשתית, זכו במכרז לביצוע עבודות תשתית שפרסה החברה הלאומית לדרכים, ובהן ביצוע עבודות להקמת קטע 3 במסילת הברזל המוקמת בין עכו לכרמיאל. מדובר במסילת ברזל המוקמת בהתאם לתכנית לתשתיות לאומיות המוכרת כתת"ל 12/2. במסגרת עבודות התשתית אותן התחייבו העותרות לבצע, נכללות גם עבודות לכריית שתי מנהרות באורך של 4.6 ק"מ, הידועות כמנהרות גילון (להלן: "המנהרות"). לצורך ביצוע העבודות ובמיוחד לצורך עבודות הכרייה של המנהרות נדרשו העותרות להקים אתרי התארגנות. כמפורט בסעיף 6 לעתירה ובנספחי התשובה, הקימו העותרות בשנת 2012 מספר אתרי התארגנות, חלקם בצד המערבי וחלקם בצד המזרחי של המנהרות שבבנייה. באתרי ההתארגנות הוקמו מבנים שונים למשרדים, לחדרי אוכל, חדרי מנוחה ומגורים של העובדים. האתרים גודרו והוקצו בהם מקומות לחניית משאיות וכלי עבודה המשמשים את העותרות לביצוע העבודות לכריית המנהרות והקמת מסילת הברזל. העותרות אף הכשירו דרכי גישה לאתר העבודה ולאתרי ההתארגנות.

            עוד נציין, כי אזור המנהרות שבבנייה ואתרי ההתארגנות מצויים כולם בתחום המוניציפאלי של המועצה המקומית מג'ד אל-כרום (להלן: "המועצה").

דרישת התשלום

3.         ביום 24/5/12 נשלחה לעותרת 1 דרישת תשלום ארנונה בגין אחזקתה בנכסים המשמשים אותה בעבודות כריית המנהרות (להלן: "הדרישה הראשונה"). בדרישה הראשונה פורטו שלושה סוגי נכסים נשוא החיוב בארנונה; 650 מ"ר מבני מגורים, 510 מ"ר שטחי משרדים ו-7,000 מ"ר קרקע תפוסה (נספח 21 לעתירה). בהתאם, נדרשה העותרת 1 לשלם ארנונה בגין החזקת הנכסים בשנת 2012 בסך של 98,214 ש"ח.

            ביום 3/2/2013 (בטעות נרשם במסמך 2012), נשלחה לעותרת 1 דרישת תשלום שניה המתייחסת לכל שנת 2012 ולחלק משנת 2013 (נספח 37 לעתירה) (להלן: "הדרישה השניה"). בדרישה השניה פורטו הנכסים נשוא החיוב. פרט לנכסים שפורטו בדרישה הראשונה, התווספו נכסים המשמשים למחסנים (587 מ"ר) ולחניון (1,608 מ"ר). כן תוקנו שטחי הנכסים שנכללו בדרישה הראשונה, כאשר השוני העיקרי נוגע להגדלת שטחי הקרקע התפוסה; במקום 7,000 מ"ר בדרישה הראשונה, נקבע כי סך כל שטח הקרקע התפוסה (ב-3 נכסים) הנו כ-165,000 מ"ר. לדרישת התשלום השניה צורפו תרשימי מדידה של האתרים השונים ושל הקרקע התפוסה (נספח 39 לעתירה). הדרישה השנייה עמדה על סך כולל של 1,456,834 ש"ח.

4.         לאחר קבלת הדרישה השניה, הגישו העותרות את עתירתן בתיק זה. במקביל, הגישו העותרות גם השגה למנהל הארנונה במועצה (השגה מיום 24/4/13) (להלן: "ההשגה"). טענות העותרות בהשגה ובעתירה דומות (אעיר כי העתירה הוגשה בשם שתי העותרות אף כי על פי לשון הדרישות הן הופנו לעותרת 1 בלבד. הואיל ועניין זה לא נזכר בטיעוני הצדדים אתייחס לשתי העותרות יחדיו).

5.         בעתירתן ובהשגה העלו העותרות מספר טענות. הטענה הראשונה הינה כי המועצה אינה מספקת כל שירותים מוניציפאליים לעותרות ועל כן "נשמטת ההצדקה להטלת ארנונה". נטען, כי את כל השירותים שצפוי כי רשות מקומית תספק, מספקות העותרות בעצמן. כך לגבי פינוי אשפה, תאורה, דרכי גישה וכו'. עוד נטען כי השטח נשוא החיוב כלול כולו בשטח המיועד למסילת הברזל. שטחי מסילת ברזל, כך נטען, פטורים מחיוב, שכן הינם כלולים בהגדרת " רחוב" כאמור בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. להשלמת טענה זו מבהירות העותרות כי על פי פקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב-1972, הגדרת מסילת ברזל כוללת גם "כל חלק שבבנייה".

            עוד נטען כי העותרות פטורות מתשלום ארנונה מכוח הוראות סעיפי הפטור בפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938. על פי הוראות אלו יש לראות את העותרות, כך נטען, כמי שמחזיקות בנכס "מטעם הממשלה" ולפטור אותן מתשלום הארנונה.

            לבסוף טוענות העותרות, כי אין לחייבן בגין החזקה בשטחי "קרקע תפוסה", שכן כל השטחים התפוסים על ידה משמשים את עבודות בניית המסילה וכריית המנהרות. לטענתן, הן מעולם לא עשו שימוש מסחרי בשטחי הקרקע ועל כן אין לחייבן בגין החזקת הקרקע.

6.         המועצה מצידה טוענת, כי כל אתרי ההתארגנות אינם כלולים בהגדרת "רחוב" ו"אינם פטורים מתשלום ארנונה". לטענתה, על פי ההלכה אין לפטור מתשלום ארנונה שטחים שאינם משמשים באופן ישיר את מסילת הברזל. שטחי ההתארגנות והנכסים שנבנו בהם אינם בגדר נכסים המשמשים להפעלת מסילת הברזל ועל כן אינם באים בגדר הוראת הפטור. עוד טוענת המועצה, כי העותרת 1 עשתה שימוש בשטחי הקרקע לצרכי מסחר, שכן העותרת עוסקת במכירת תוצרי הכרייה ועל כן מדובר בשימוש מסחרי בקרקע, המוצא מגדר הפטור. מכל מקום, כך נטען, כל השטח המשמש באופן ישיר למסילה, לא כלול בשטחים נשוא החיוב. המועצה טוענת גם כי העותרות הינן גופים פרטיים העוסקים  בעבודות תשתית ועל כן אין לראותן  כמי שמחזיק נכס עבור הממשלה. המועצה טוענת גם, כי אין לפטור מחזיק בנכס גם אם אין ראיה על שירותים מוניציפאליים ספציפיים המוענקים לו.

המועצה טענה בתחילה כי דין העתירה להידחות על הסף הואיל והסמכות לדון בטענות נתונה למנהל הארנונה בפניו הוגשה ההשגה ולוועדת העזר לענייני ארנונה. עם זאת, במהלך הדיון מיום 18/6/13 הודיע בא כוח המועצה כי הוא מוותר על טענת העדר הסמכות (עמ' 3).

דיון והכרעה

7.         כפי שאפרט, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן חלקי בלבד ולבטל את החיוב בשטחי הקרקע התפוסה אשר שימשו, לפי הנטען, למכירת תוצרי הכרייה. שאר חלקי העתירה, דינם להידחות.

אדון בטענות השונות, לאו דווקא לפי סדר העלאתן על ידי העותרות, ותחילה אבחן את הטענה בדבר הפטור למסילת הברזל בהיותה חלק מ"רחוב".

פטור למסילת ברזל

8.         סמכותה של מועצה להטיל חיוב בארנונה על מחזיקים בנכסים ברחבי המועצה שאובה מסעיפים 7 ו-8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. בהתאם, הוסמכה מועצה להטיל ארנונה על נכסים שבתחומה (סעיף 8) ועל פי סעיף 7 נקבע כי הנכסים נשוא החיוב יהיו בהתאם להגדרה בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

            סעיף 269 לפקודת העיריות מגדיר נכסים: